ביאור ההפטרה פרשת נשא

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על ציווי המלאך לאשת מנוח שתנהג דיני נזירות בזמן הריון בבנם - שמשון, וזה מעין הפרשה שמסופר בה על דיני הנזיר.

תוכן ההפטרה

מנוח היה משבט דן וגר בצרעה ואשתו היתה עקרה. בהיותה בשדה לבדה, נגלה אליה מלאך ה' ואמר לה, שתזכה להריון, יוולד לה בן שיהא נזיר מבטן אמו והוא יחל להציל את ישראל מיד פלשתים. ומזהיר אותה שלא תאכל מדברים האסורים לנזיר.

הלכה האשה וסיפרה לבעלה את הדברים. מנוח התפלל לה' שישלח אליו שוב את המלאך שיסביר לו את משפט הילד שיוולד. ה' שמע בקולו, וכשהאשה היתה בשדה, שוב נגלה אליה המלאך. האשה הזעיקה את בעלה ששאל את המלאך מה לעשות לנער שיוולד.

המלאך אמר לו שהאשה תשמור על דיני נזירות. מנוח ביקש מהמלאך שיכנס לביתו, ויעשו לפניו גדי עזים. המלאך ענהו שהוא לא אוכל, ואם מתכוין לעשות עולה, אז הוא בעצמו יכול לעשות לה' ואין צורך לעכב את המלאך. כי מנוח לא ידע שמלאך עומד לפניו, אלא חשב שהאיש הוא נביא.

מנוח לקח את הגדי והעלה אותו לעולה לה', המלאך עשה פלא לעיני מנוח ואשתו שהוציא אש מהצור, וכאשר השלהבת עלתה גם המלאך עלה בלהב אש לשמים. אז מנוח ואשתו ידעו שראו מלאך ה'. מנוח אמר לאשתו עתה נמות, כי ראינו מלאך ה'. אך אשתו הרגיעה אותו ואמרה לו: אם ה' רוצה להמיתנו לא היה מקבל ברצון את העולה, גם לא היה מבשרנו את הבשורה הטובה, כי אם נמות כיצד יוולד הילד.

ואכן דברי המלאך התקיימו במלואם ונולד להם בן שקראו את שמו "שמשון", שרוח וגבורה מאת ה' ירדו עליו מפעם לפעם, והיה עושה גבורות ונפלאות בין צרעה ואשתאול שבנחלת דן.

שופטים פרק י"ג פסוק ב' - סוף הפרק.

ב וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד [א] מִצָּרְעָ֛ה [שם מקום] מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י משבט דן (ת"י) וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה גם לפני שנעשית עקרה (מלבי"ם) ושמה היה צללפונית (ב"ב צא.): ג וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ-יְהֹוָ֖ה אֶל-הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה-נָ֤א אַתְּ-עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ [ב] וְהָרִ֖ית תהיי בהריון (מ"ד) וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן: ד וְעַתָּה֙ מעכשיו הִשָּׁ֣מְרִי נָ֔א היזהרי בבקשה וְאַל-תִּשְׁתִּ֖י יַ֣יִן חדש וְשֵׁכָ֑ר יין ישן (ת"י) וְאַל-תֹּאכְלִ֖י כָּל-טָמֵֽא דברים שאסורים לנזיר (רש"י): ה כִּי֩ הִנָּ֨ךְ הנה את (ת"י) תיכף הָרָ֜ה תכנסי להריון (מלבי"ם עי"ש) וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֗ן [ג] וּמוֹרָה֙ תער לֹא-יַעֲלֶ֣ה עַל-רֹאשׁ֔וֹ שלא יסתפר כִּֽי-נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים יִהְיֶ֥ה הַנַּ֖עַר מִן-הַבָּ֑טֶן מעת ההריון (מ"ד) וְה֗וּא יָחֵ֛ל יתחיל (מ"צ) לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים אך לא יגמור להושיעם תשועה שלימה (רד"ק): ו וַתָּבֹ֣א הָאִשָּׁ֗ה וַתֹּ֣אמֶר לְאִישָׁהּ֘ לבעלה (מ"צ) לֵאמֹר֒ אִ֤ישׁ הָאֱלֹהִים֙ בָּ֣א אֵלַ֔י חשבה שנביא היה וּמַרְאֵ֕הוּ כְּמַרְאֵ֛ה מַלְאַ֥ךְ הָאֱלֹהִ֖ים נוֹרָ֣א מבהיל ומטיל אימה מְאֹ֑ד וְלֹ֤א שְׁאִלְתִּ֙יהוּ֙ אֵֽי-מִזֶּ֣ה מאיזה מקום ה֔וּא הואיל וְאֶת-שְׁמ֖וֹ לֹֽא-הִגִּ֥יד לִֽי כאשר שאלתיו (מ"ד): ז וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י הִנָּ֥ךְ הנה את (ת"י) הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְעַתָּ֞ה אַל-תִּשְׁתִּ֣י | יַ֣יִן וְשֵׁכָ֗ר וְאַל-תֹּֽאכְלִי֙ כָּל-טֻמְאָ֔ה כִּֽי-נְזִ֤יר אֱלֹהִים֙ יִהְיֶ֣ה הַנַּ֔עַר מִן-הַבֶּ֖טֶן עַד-י֥וֹם מוֹתֽוֹ והמלאך לא אמר לה עד יום מותו כי ידע שיחלל נזרו (מלבי"ם): ח וַיֶּעְתַּ֥ר הרבה בתפילה מָנ֛וֹחַ אֶל-יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר בִּ֣י אֲדוֹנָ֔י אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֞ים אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֗חְתָּ יָבוֹא-נָ֥א עוֹד֙ אֵלֵ֔ינוּ וְיוֹרֵ֕נוּ וילמד אותנו (מ"צ) מַֽה-נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד אשר יוולד (רש"י): ט וַיִּשְׁמַ֥ע הָאֱלֹהִ֖ים בְּק֣וֹל מָנ֑וֹחַ למלאות את שאלתו (מ"ד) וַיָּבֹ֣א מַלְאַךְ֩ הָאֱלֹהִ֨ים ע֜וֹד אֶל-הָאִשָּׁ֗ה כי היא תכיר שזה אותו האיש (אלשיך) וְהִיא֙ יוֹשֶׁ֣בֶת בַּשָּׂדֶ֔ה וּמָנ֥וֹחַ אִישָׁ֖הּ בעלה אֵ֥ין עִמָּֽהּ: י וַתְּמַהֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֣ד לְאִישָׁ֑הּ לבעלה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה נִרְאָ֤ה אֵלַי֙ הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר-בָּ֥א בַיּ֖וֹם בזה היום (רד"ק) הידוע (מ"ד) אֵלָֽי: יא וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥לֶךְ מָנ֖וֹחַ אַחֲרֵ֣י אִשְׁתּ֑וֹ [ד] אחר עצתה (רש"י), וי"מ כי היא לבדה ידעה המקום אשר נראה בו (מ"ד) וַיָּבֹא֙ אֶל-הָאִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הַאַתָּ֥ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּ֥רְתָּ אֶל-הָאִשָּׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽנִי: יב וַיֹּ֣אמֶר מָנ֔וֹחַ עַתָּ֖ה עד עתה הייתי מסתפק ועתה הואיל ובאת שנית על ידי תפילתי, בודאי יָבֹ֣א יתקיימו דְבָרֶ֑יךָ לזאת אשאלך, ותודיעני מַה-יִּֽהְיֶ֥ה מִשְׁפַּט-הַנַּ֖עַר איך צריך להתנהג עמו וּמַעֲשֵֽׂהוּ ומה המעשה אשר אעשה לו (מ"ד): יג וַיֹּ֛אמֶר מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה אֶל-מָנ֑וֹחַ אין מה להוסיף על הנער אילו אזהרות יותר, אלא מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר-אָמַ֥רְתִּי אֶל-הָאִשָּׁ֖ה תִּשָּׁמֵֽר גם אמו של הנער (מ"ד): יד מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִגֶּ֨פֶן הַיַּ֜יִן לֹ֣א תֹאכַ֗ל וְיַ֤יִן וְשֵׁכָר֙ אַל-תֵּ֔שְׁתְּ וְכָל-טֻמְאָ֖ה אַל-תֹּאכַ֑ל [ה] ואין לעשות ולהוסיף עוד דברים אלא רק (מ"ד) כֹּ֥ל אֲשֶׁר-צִוִּיתִ֖יהָ תִּשְׁמֹֽר: טו וַיֹּ֥אמֶר מָנ֖וֹחַ אֶל-מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֑ה נַעְצְרָה-נָּ֣א אוֹתָ֔ךְ נעכב אותך (מ"צ) ונאסוף אותך לבית (רש"י) וְנַעֲשֶׂ֥ה לְפָנֶ֖יךָ גְּדִ֥י עִזִּֽים: טז וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל-מָנ֗וֹחַ אִם-תַּעְצְרֵ֙נִי֙ תעכבני לסעודה לֹא-אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם-תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה הרי לַיהֹוָ֖ה תַּעֲלֶ֑נָּה אתה בעצמך ואין צורך לעכבני (מ"ד) כִּ֚י לֹא-יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ לא היה ברור לו (מלבי"ם) כִּֽי-מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה הֽוּא [ו]: יז וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל-מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה מִ֣י שְׁמֶ֑ךָ [ז] מה שִׁמְךָ כִּֽי-יָבֹ֥א לנו דְבָרְךָ֖ [ח] וְכִבַּדְנֽוּךָ כאשר יתקיימו דבריך ויוולד הבן, נכבד אותך ונעשה לך כבוד גדול (מ"ד): יח וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה אין רצוני בכבוד (מ"ד), ואם כן לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י [ט] ועוד וְהוּא-פֶֽלִאי [י] מכוסה (רש"י) ונעלם שלא תוכל לדעתו (רד"ק): יט וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת-גְּדִ֤י הָעִזִּים֙ וְאֶת-הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל הכל עַל-הַצּ֖וּר להיות עולה (מ"ד) לַֽיהֹוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַעֲשׂ֔וֹת המלאך עשה פלאים להוציא אש מן הצור לאכול הגדי והמנחה (רד"ק), וכן הוריד אש מן השמים וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים זה בעיניהם (מלבי"ם): כ וַיְהִי֩ בַעֲל֨וֹת הַלַּ֜הַב כאשר השלהבת עלתה מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה לצד השמים וַיַּ֥עַל נסתלק מעליהם (ת"י) מַלְאַךְ-יְהֹוָ֖ה בְּלַ֣הַב הַמִּזְבֵּ֑חַ [יא] וּמָנ֤וֹחַ וְאִשְׁתּוֹ֙ רֹאִ֔ים כשעלה המלאך בלהב (מלבי"ם) וַיִּפְּל֥וּ עַל-פְּנֵיהֶ֖ם אָֽרְצָה: כא וְלֹא-יָ֤סַף ולא הוסיף (ת"י) עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה לְהֵרָאֹ֖ה אֶל-מָנ֣וֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז כשראה כל זאת יָדַ֣ע הבין (מ"ד) מָנ֔וֹחַ כִּֽי-מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה הֽוּא: כב וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל-אִשְׁתּ֖וֹ מ֣וֹת נָמ֑וּת שתי מיתות, מיתה גופנית בעוה"ז ומיתה רוחנית בעוה"ב (אהבת יונתן) כִּ֥י מלאך (מ"ד)אֱלֹהִ֖ים רָאִֽינוּ וי"מ כי ראינו מראה השכינה בלהב שבא מן השמים (אלשיך): כג וַתֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אִשְׁתּ֗וֹ לוּ֩ חָפֵ֨ץ אם רוצה (ת"י) יְהֹוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא-לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה לא היה מקבלם ברצון שאש מן השמים תאכלם וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת-כָּל-אֵ֑לֶּה הנפלאות שעשה המלאך וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת בשורה זו, כי אם נמות איך יוולד בן (מ"ד): כד וַתֵּ֤לֶד הָֽאִשָּׁה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שִׁמְשׁ֑וֹן [מגזירת שמש, ולא קראתו שמש כי אם שמשון להיותו קטן כענין אישון (אלשיך ע"פ סוטה ט)] וַיִּגְדַּ֣ל הַנַּ֔עַר וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהֹוָֽה: כה וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔ה [יב] רוח גבורה מאת ה' התחילה לְפַעֲמ֖וֹ [יג] [מלשון פעמון (ע"פ סוטה ט)] שהיתה רוח נבואה מקשקשת לפניו כזוג (רד"ק) לבא אליו מפעם לפעם, ואותה הרוח הלכה בְּמַחֲנֵה-דָ֑ן להראות גבורות ונפלאות (מ"ד), ומחנה זה היה עומד (רד"ק) בֵּ֥ין צָרְעָ֖ה וּבֵ֥ין אֶשְׁתָּאֹֽל: